טיול חנוכה חלק ראשון

לא סתם זה חג האור

יש טיולים שמתחילים אחרת. היום בערב יש חתונת משפחה בפרדס חנה כרכור (יום שמתחיל בשורה משיר זה כבר סימן טוב).

אני צריכה לבשל לשבת לכוווווולם, להספיק לקנות איזה בגד לחתונה ולארוז

ל -6 אנשים!!

בגדול - למי שכבר רגיל לארוז באופן שיטתי זה הרבה יותר קל.

כל פעם קצת פחות בגדים (איך ומה אורזים לקרוואן זה באחד הפוסטים הקרובים...).

רק המחשבה שנוסעים לחתונה עם בית על הגב עושה לי טוב(:

לא צריכה להסתכל בשעון, לבדוק מתי הבייביסטר מגיעה, אפילו אפשר קצת לשתות (כי אף אחד לא נוהג בחזור). מגיעים לחתונה. במבט ראשון החנייה הרגילה לרכבים של אורחי החתונה מתאימה בול לקרוואן גם ללילה.

זה בלי חיבור למים וחשמל, אבל עכשיו לא חם כל כך למזגן ובשביל לילה אחד זה מצויין...

הכי חשוב שהכול מישור עם אדמה (אחרת ישנים עקום !! מנסיון - זה לא נוח !!!) והמון ירוק מסביב. מושלם. לילה שלא צריך לזוז לשום מקום.

השומר בכניסה לחנייה כועס כולו. "מה זה הגודל הזה? אתם תופסים את כל החניה לאורחים! אי אפשר לחנות ככה רק שם רחוק בסוף !@#$% ". ואני בתוכי -כבר עולה לי הסעיף כל כך על היחס המעצבן. וליאורי (אישי הגבר גבר) בתזמון מדהים מחייך ואומר בנועם: "ערב טוב באנו מירושלים עם הילדים ונחנה איפה שזה בסדר לך".

בשנייה וחצי השומר נרגע ויש לנו מקום בקו הראשון והכי טוב. ואני חושבת לעצמי שזה בדיוק ההבדל בין מלחמה לשלום. איזה כישרון יש לו לדעת איך לדבר עם מי, מתי ובעיקר - איך.

הילדים נרדמים אחד אחד על כיסאות מחוברים באולם החתונה.

דניאלי כזה חמוד - רוקד עד שנרדם, מזכיר לי את עצמי. במיוחד שהוא רץ אלי וצועק היה "שווה הכל כדי להיות כאן"!!! כאילו הראלה מהפייס התקשרה, ואני חושבת שילדים לא צריכים הרבה כדי להיות מאושרים באמת, איזה כיף.

בסוף החתונה הולכים לכיוון הקרוואן. אחרי דקה של הליכה – הם על הידיים שלנו הילדודס קופאים מקור. באמת קר בחוץ וזה לא נעים לקום מחום נעים לקור חודר כמה דקות כולם בקרוון מתחת לשמיכות פוף. גם בקרוון קר ממש קר והקטן בוכה שקר לו בכל הגוף וממש רועד.

אני יודעת שבקרוב הקור יהפוך לחום נעים אבל דווקא עכשיו חושבת על סבא שלי בשואה ועל המקום הזה שילד קטן אומר להורים שלו שקר לו או שהוא רעב. אז יש בי איזה רגע עצוב. אבל אחרי שהילדים נרדמים שוב ויש שקט נעים כזה אני וליאורי נזכרים שאנחנו בצימר נייד. מתחבקים חזק בגלל הקור ... ונרדמים. בבוקר מתעוררים לפרדס תפוזים מדהים ביופיו.

הילדים יוצאים לשחק בחוץ ואנחנו מארגנים ומכינים חביתה מהירה במטבח הקרוואן. איזה כיף שיש ביצים במקרר באמצע שום מקום על הבוקר. הם משחקים במשחקים שסבתא דבורה מפנקת ואוהבת להביא. אני מצלמת אותם אוכלים כריך בטבע בתמונה שנכנסת לזיכרון.

מדהים למצוא טבע במגרש חנייה של חתונה. תנו לי רק ככה ביחד לגלות את הרגעים הקטנים שהם הסוכריות של הזיכרון והלב. עולים על הרכב בדרך לקיבוץ דגניה לשוק אוכל ומשם לפארק הירדן.

מגיעים כמה רגעים לפני שבת, מתחברים מהר, כבר ממש סוג של אוטומט.

עוד רגע שבת והשורה מתוך השיר של מאיר אריאל עולה לי "אקליפטוס בודד..." הכל היה טוב עד שבאחד הימים גילינו שהשער נעול, אנחנו בחוץ הקרוואן בפנים... (להמשך בפוסט הבא פשוט תלחצו כאן)

אהבתם? שמעתם על? איך היה לכם? אולי יש לכם גם טיפ טוב?! תכתבו לי, ממש אשמח.